פרשת בשלח וט"ו בשבט
תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" על פסוק זה המופיע בפרשתנו, מביא מדרש התנאים את הדברים הבאים: נטיעה שאין בה נתישה שנאמר: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ".
הדימוי של נטיעה מאפשר להתייחס לחיבור שאיננו בר חלוף. גם כשהעץ בשלכת השורשים נאחזים היטב בקרקע ומבטיחים שהעץ ישוב לפרוח וללבלב, גם אם תעבורנה אלפיים שנה בדרך. אם נעיין, בייחס שבין האילן לפרותיו, הפירות עלולים לזלזל בעץ ולאמר לו שהוא מיושן. אין בו את הרעננות של העלים הירוקים, אין בו את הטעם והריח של הפירות. מגיע ט"ו ומבקש לחגוג את ראש השנה לאילנות בשלב בו רק האילן קיים, ללא פרותיו. הוא מזכיר לפירות שהעץ הנטוע נותן לפירות בסיס איתן ועוגן שעל גביו יכול העץ להתחדש ולהצמיח חיים חדשים כל שנה. פירות שמתנתקים מעברם וממוצאם חוזרים לחטא הארץ:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ... וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ". חז"ל מסבירים שהארץ לא ביצעה את הציווי כלשונו ובמקום שהעץ יהיה עץ פרי- חיבור בל ינתק בין העץ לפרי, היא ייצרה עץ עושה פרי, בו העץ הוא רק אמצעי לכך שיהיו פירות. ניתן לראות את ט"ו בשבט כזמן לחבר את הפירות לשורשם ולתקן את תחושת הנפרדות על ידי החיבור לשורשים ולמסורת.
