חופית שלנו

פרשת בשלח- "קל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים"

פרשתנו מתארת את יציאת בני ישראל ממצרים חמושים וביד רמה, אולם מהר מאד מתנפץ הדימוי הגאה, אל מול המצרים הרודפים מאחור: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה':  וַיֹּאמְרוּ ... הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"

עם ישראל רק נולד  בצאתו ממצרים וחרותו היא כל כך שברירית, עד כי חושש ה' להוליכו בדרך הקצרה- "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". פרשתנו כולה עוסקת בשלבים שונים של התקדמות השחרור הנפשי. החל בעובדה שהעם רואה את אדוניהם המצרים טובעים בים, מתוך כך באמונה ובשירת התודה לה'. המשך, בהתמודדות עם קשיי הצמא והרעב במדבר, ובהתנהלות על פי הכללים הנדרשים לצריכת המן. בסוף הפרשה מסתיים שלב ראשון בתהליך, מתוך המלחמה עם עמלק. בשלב זה, עם ישראל עדיין חלש מכדי להגן על עצמו: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", אבל לאט לאט מתחילות להתגבש יכולות של חרות שאם לא בדור הזה, יבשילו בדור הבא, ואם לו בהם אולי בימינו אנו.