פרשת בחוקותי ול"ג בעומר
הפרשה פותחת במילים הבאות: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". ובהמשך: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". הרמב"ן מביא מחלוקת בין התנאים, רבי יהודה ורבי שמעון, בפרשנות ההבטחה להשבית חיה רעה מן הארץ. דעת רבי יהודה, הרציונליסט, היא שהשגשוג הכלכלי ירחיב את גבולות החלקים המיושבים בארץ ובכך ידחק את רגלי החיות הרעות עד שלא ימצאו בארץ. לדעת רבי שמעון בר יוחאי (שהיום ל"ג בעומר, הוא יום ההילולא שלו) איש הפנימיות והסוד, כוונת הפסוק היא שהרוע של החיות יושבת, ולא הן עצמן. הוא מצטט את הפסוקים בישעיהו שמתארים אידיליה בין החיות לבין עצמן ובין החיות לבני אדם : "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ ...וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן" וטוען שזה היה המצב ההתחלתי בבריאה ושהחיות הפכו לטורפות אכזריות רק בעקבות חטאי האדם. אם כן כדי שהחיות לא יהיו רעות, אנו צריכים תחילה לחדול מהרוע שבינינו, לדון את חברינו לכף זכות, להאמין במניעיהם הטובים, גם כשהמעשים עצמם לא נראים לנו ולדבר טוב זה על זה. הרמב"ם שהיה רציונליסט בעצמו, ראה בפסוקים בשלום המתואר בין החיות, משל לשלום עולמי בין בני האדם. אומנם לא ברור מה דורש חריגה גדולה יותר מן המציאות המוכרת לנו, אך אנו תפילה שנגיע למציאות כזו בה האינטראקציה בין חלקיה הבריאה תהיה הרמונית.
