פרשת בלק – בלתי שביר
בפרשתנו מסופר על בלעם הרשע, המנסה לקלל את ישראל וכיצד הקב"ה גורם לו לברך במקום לקלל. אחת מברכותיו מכילה דימוי של עם ישראל לארזים:
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם".
התלמוד הבבלי עורך השוואה בין הדימוי הזה לדימוי אחר, בו משתמש הנביא אחיה השילוני, המשווה אותנו לקנה סוף: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים"
על השוואה זו אומר התלמוד : "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא - טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מברכה שברכם בלעם הרשע."
התלמוד מסביר, שאומנם דבריו של אחיה נאמרו בהקשר של קללה ודברי בלעם נאמרו כברכה, אבל הדימוי לקנה מחמיא לנו יותר. הארז אומנם יפה, קשוח ועוצמתי, אך כשבאה רוח דרומית (שנחשבת חזקה במיוחד), ביכולתה לעקור אותו. לעומת זאת, רכותו וגמישותו של הקנה אומנם גורמת לו להתכופף וכביכול לסבול מהרוח, אך מאפשרת לו לא להישבר ולחזור לעמוד איתן בשוך הסערה.
אנחנו בעיצומה של שנה כואבת ובבשרנו פצעים מדממים. אחד ממקורות התקווה הוא מקור זה, המספר לנו, שאין שני לעמנו ביכולת ההישרדות ובצמיחה ממשברים. הקנה לא רק שורד את הסערה, הוא מתפתח מתוך ההתמודדות עם המשבר ונעשה ראוי יותר. כך מסיים התלמוד את דבריו: "ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות".
