פרשת כי תבוא להפוך לימון ללימונדה
חכמה יהודית עתיקה טוענת שמותר להתלונן על כך שהלימון חמוץ, אבל עדיף לעשות ממנו לימונדה. עבור עם שרוב ההיסטוריה שלו חי בגלות ותחת רדיפות זו תובנה הכרחית. דוגמה לכך ניתן למצוא בפרשת השבוע. הפרשה קוללת בתוכה את פרשית התוכחה המתארים במילים קשות את הייסורים שיבואו עלינו אם לא נלך בדרך הישר. במסגרת זו מופיעים הפסוקים הבאים:
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל..."
המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שבגלל שלא ניצלנו את התנאים האופטימליים, זמנים של שמחה טוב לבב ועושר לעבוד את ה', נאלץ להיות משועבדים לאויב בתנאים לא תנאים ובחוסר כל. אבל הרמב"ם וחכמים רבים נוספים, למדו מתוך דברי התוכחה החמוצים והמכאיבים את המצווה לעבוד את ה' בשמחה. "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה"- מכאן שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה, לא רק לצאת ידי חובה, לא כעול על כתפיך, אלא כמקור של חיים והתחברות למטען המחדש כוחות. הפיכת המילה "בשמחה" מתיאור זמן לתיאור אופן, הצליחה להפוך את הפסוקים הכואבים של התוכחה למקור למצווה לשמוח בעבודת ה'.
בזמנים קשים של עננה בריאותית וכלכלית, כשעוד לא ברור כיצד תיראנה תפילות הימים הנוראים, ננסה לאחוז בחוכמה העתיקה, ממנה למדנו למצוא את הטוב בכל מצב ולהפוך משבר לבסיס ללידה חדשה.
