חופית שלנו

פרשת כי תשא- סבלנות רבותי, סבלנות

הפרשה שלנו מספרת על חטא העגל, אחת מנקודות השפל של העם היוצא ממצרים, ועל התרופה למכתו- י״ג מידות של רחמים. התורה מצביעה על הנקודה שבה הכל מתחיל כנקודה של קוצר רוח:

״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ״.

העם לא מסוגל להמתין לרדת משה, והעצבנות מובילה אותם לדרוש אליל שיתן תחושת ממשות מיידית מבלי נכונות להמתין למשה. גם למחרת, אהרון מנסה להרוויח זמן ולדחות אותם למחר, כדי שמשה יספיק לחזור, אך העם שרוצה הכל מיד, משכים קום כדי לסגוד לעגל:

 ״וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לה׳ מחר וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק״.

ייתכן, שחוסר הסבלנות מהותית לעבודה זרה, משום שהתייחסות לאין סופי, מחייבת סבלנות- יש תמיד לאן לשאוף ולאן להתקדם. הצורך במשהו ממשי ומוגדר הוא אנושי ומובן, אבל מגביל וחלקי.

גם התיקון העולה מ י״ג המידות של הרחמים, קשור להיות ה׳ סבלני  מספיק כדי לאפשר את התיקון והתשובה.

״נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה״

אני כותב מתוך מסע עם תלמידים בנגב וחושב, שאין כמו הנגב ללמד על הצורך בחזון וסבלנות. זכיתי,לפני 30 שנה, להיות ממקימי ישיבת ההסדר בירוחם (שאיבדה בלחימה רבים מתלמידיה ובוגריה), ומתרגש ,בכל פעם מחדש, לראות כיצד פרחה העיר וסביבתה, כמימוש חזון הקמתה וכמימוש חזון הקמת ההתיישבות בנגב כולו. 

מתכננים לעבור עם התלמידים בצריף ולמסור תודה ל״זקן״.

 בברכת סבלנות וחזון ארוך ומשותף לכולנו, 

שבת שלום.