חופית שלנו

פרשת בהעלותך תאווה מול התחדשות זוגית

המסע מהר סיני אל עבר הארץ המובטחת, ניתקל בקשיים כבר מראשיתו. המשבר השני בדרך מתואר כך: ""וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".

העם מתמלא בתאווה למשהו שאין לו ומתלונן על מה שיש לו. חז"ל במדרש שואלים וכי בשר הוא דבר כל כך ייחודי שמעורר כזו תאווה? אלא שנפשם קצה במן בשל היומיומיות שלו. הם לא מתאווים לבשר דווקא אלא מתאווים להתאוות. הרצון לחדש לגוון לרדוף אחרי מה שאין ולא להישאר עם מה שיש הוא מה שמניע אותם. אם באוכל לבד היינו עוסקים היה רצון זה לגוון, מובן. אבל הפסוק בדברים מלמד אותנו שהמן אינו פתרון קולינרי אלא ביטוי לקשר בין עם ישראל לה': "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן... לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". במובן זה דומה יותר התאווה של העם, לאדם שמתאווה לאשה זרה שאיננה אשתו. דברי המדרש מכוונים לכך ששורש הבעיה היא החלשות הקשר מתוך היומיומיות שבו. אדם מחפש ריגושים ומתעייף מהקשר הקבוע. החכמה, אם כן, היא למצוא את היכולת להתחדש בתוך הקשר עצמו. להיות קשוב מספיק למרחב הזוגי ולראות איך השינויים שבני הזוג עוברים כל הזמן בחייהם מאפשרים לחדש את הקשר כל הזמן מהמקומות החדשים.

"אתה צריך כל יום לראות אותה אחרת

כמו שמש חדשה ששוב ושוב זוהרת

אתה צריך לראות אותה כל לילה מקודשת

כמו הלבנה המתחדשת". (אהוד בנאי)