חופית שלנו

השבוע ציינו בעולם את יום הילד הבינלאומי. מרוב התלהבות ממכתב שהביאה סיון רהב מאיר באתר שלה, החלטתי לפרסם אותו במלואו, ללא שינויים :

 "שלום סיון, שמי רויטל ואני אימא לשמונה. נדמה לי שהמסר הבא יכול לעזור להורים, בעיקר צעירים. בפרשת וישלח יעקב מסרב להצעה של עשיו ללכת יחד, והנימוק הוא: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים". כשיש ילדים קטנים, מתנהלים לאט. מי שאחראי לנפשות רכות ועדינות שאיתו, חייב להתעכב. 

בעולם העתיק היו מלאכות רבות שדרשו נחת רוח. עבודת האדמה דרשה מהאדם לזרוע, להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו. הרבה מלאכות נוספות הצריכו סבלנות, התמדה, עמל, והאדם המצליח היה במקרים רבים האדם המתון, לא הנחפז. 

בעולם הדיגיטלי, מתרבות המלאכות שדורשות יעילות ומהירות וזריזות. האדם המצליח הוא זה שמתקתק, מצמצם טווחי זמן. אנחנו מתרגלים לכך, ואז מתקשים להתאים את עצמנו לקצב של מי שאיטי מאיתנו, למשל ילדים רכים. בעולם שבו קשה להמתין 20 שניות עד שנצליח להוריד איזה קובץ, לא קל להמתין 10 דקות לפעוט שמתעקש להוריד גרביים ונעליים לבד. בכל כך הרבה רגעים ביום, הילד כאילו אומר לנו בלי מילים: 'אבא, אימא, קצת יותר לאט'. כדאי להיזכר אז בפסוק הזה: 'ואני אתנהלה לאיטי'. כשרש"י מסביר את המילה 'לאיטי' הוא כותב: לשון נחת. זו מילת קסם שכדאי לומר לעצמנו מדי פעם: בנחת".