פרשת ואתחנן- גם "לא" זו תשובה
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן...וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".
פרשת ואתחנן נקראת כך, על שם תחנוניו של משה להיכנס לארץ. הסירוב להיענות לבקשה, מייצר תחושה של קושי, שמחריף כשה' אומר לו להפסיק להתפלל בנושא.
חז"ל נדרשו לשאלה, מדוע התורה משתפת אותנו ברגע הקשה הזה? ותשובתם מתמיהה- כדי שנלמד ממשה שיש טעם להתפלל גם אחרי שנגזר הדין. במבט ראשון נראה שהמסקנה צריכה להיות הפוכה, ה' אומר למשה להפסיק להתפלל, האם זה לא מלמד שהיה עדיף שלא יתפלל על כך מראש? מה, אם כן, ראו חז"ל בפסוקים, שמסביר מדוע כן להתפלל? נראה שהתורה מלמדת אותנו פרק בנושא "תפילות שלא נענו".
ראשית יש להפוך את נקודת המבט, הרואה במבוקש(כניסה לארץ)- מטרה ובתפילה- אמצעי. יש להבין שהקושי בחוסר הכניסה לארץ הוא האמצעי להעמיק את הקשר ולהגיע למטרה- התפילה מעומק הלב. בשלב הבא יש להבין את הביטוי "רב לך". ההסבר הראשון של רש"י על הפסוק, שרב הוא מלשון רבנות וכבוד, ניתן להבין שה' מציב גבול ואומר עליך לקבל את תשובתי גם כשהיא- "לא". אי יכולת לקבל "לא" כתשובה, מעידה על כך שהשואל לא באמת מבקש. ההסבר השני ברש"י מפרש את המילה רב מלשון הרבה. אתה כרגע רואה בכניסה לארץ את פסגת שאיפותיך, אבל לה' יש תכניות רבות וגדולות מאלה, ומהם נובע הסירוב הנקודתי. היכולת לקבל את הסירוב לבקשה תכוון אותך אל התוכניות הגדולות יותר ותאפשר לך לדייק את הבקשה שלך.
