פרשת תולדות
בפרשתנו יצחק מתכוון יצחק לברך את בנו הגדול, עשו, אך רבקה מובילה את יעקב, בעקבות הנבואה אותה קיבלה בעודה בהריון, לרמות את אביו, להתחפש לעשו וליטול את הברכה. מתיאור המאורע בתורה, נראה שהמטרה מקדשת את האמצעים, אבל לאמצעים כאלה יש מחיר, עליו נקרא בפרשות הבאות. עדיין צריך להבין את התנהלותו של יצחק. הפסוק המתאר את רגע ההבנה שלו, שהוא רומה על ידי בנו יעקב, מכיל את אחד הניגודים הקשים ביותר בתורה:
"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה." יצחק כל כך חרד על התרמית, אך באותו משפט חותם בהשארת הברכה. נראה, שיצחק מלמד אותנו שיעור חשוב בקבלת המציאות. בנפש האדם פועלים שני כוחות מנוגדים: הרצון לחדש את המציאות, לפעול ולשנות אותה, והיכולת לקבל את המציאות כפי שהיא ולהשלים איתה. אברהם, אבינו הראשון, היה מהפכן, שהצעיד את העולם לעבר אמונה באל אחד, יצחק בתור ממשיך דרכו פיתח את היכולת לקבל את המציאות ולראות בה ביטוי לרצון ה'. החל מהיכולת לפשוט את צווארו בנכונות להיעקד, וכלה ביכולת לקבל את התרמית ולראות גם בה את רצון ה'. באופן טבעי, אנו נמשכים יותר לאקטיביות המהפכנית של אברהם, אבל כדאי ללמוד ולאמץ משהו גם מיכולת ההשלמה של יצחק.
