חופית שלנו

פרשת וארא - אין מילים רק תפילות

הפרשה שלנו פותחת בבשורה הגדולה של משה לבני ישראל - בשורת השחרור, היווצרות העם והשיבה אל ארץ האבות, אך בהמשך מתברר שבני ישראל לא פנויים בכדי לשמוע אותו:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

היציאה ממצרים נראית תקועה. נדרשת הנעה חדשה של המהלך, אך היא נתקלת בקשיים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר. הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם".

מהי ערלות השפתיים ממנה חושש משה?

אפשרות אחת היא להבין את ערלות השפתיים כנגרמת מעולם פנימי עשיר, שיש קושי להביע אותו כלפי חוץ. באופן זה, ניתן להבין, שמשה נושא בשורה כל כך גדולה, שמילים אינן יכולות לבטא אותה.

אפשרות נוספת וכמעט הפוכה היא, שהתחושות והרגשות העולות בעקבות אירועים ומצבים "עוצרות" את המילים.  באופן זה ניתן להבין, שתגובת העם ה"מייבשת", היא הגורמת למשה להיות ערל שפתיים. לא גודל הבשורה, אלא גודל התסכול והחשש.

אנחנו חווים ימים שקשה מאד לתת להם מילים הן מצד ההתרגשות והשמחה הגדולה, שהמילים אך מקטינות אותה והן מצד הדאגה והחשש החוסמים את המילים.

כשאין מילים גדולות אפשר להישאר עם התפילות.

שבת שלום ובשורות טובות בעזרת ה'