חופית שלנו

פרשת יתרו- השלום מיישב את הדעת

פרשתנו פותחת במפגש בין משה ליתרו המתואר במילים הבאות: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה. וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל..." הדברים שמשה מספר ליתרו ותגובתו של יתרו, כוללות תכנים משמעותיים מאוד. אם כן, מדוע מאריך הפסוק בתיאור המפגש ולא ניגש ישירות לתיאור התכנים שנאמרו בין משה לחותנו? נראה שהמדרש יכול לספק לנו תשובה לדבר: "גדול הוא השלום, שהוא קודם לשבחו של הקדוש ברוך הוא. שכך מצינו כששב יתרו אצל משה רבינו לא פתח לו תחלה לא ביציאת מצרים ולא בעשרת הדברים ולא בקריעת ים סוף ולא במן ולא בשליו, אלא בשלום, שנאמר וישאלו איש לרעהו לשלום, ואחר כך ויספר משה לחתנו. מפני מה, מפני שהשלום מישב את הדעת לשמוע את כל אלו". יש לנו ללמוד מכאן לימוד חשוב, על היחס בין התכנים לאווירה. לפעמים אנו ממהרים להספיק להעביר תכנים זה לזה, מבלי לדאוג לאווירה של שלום וקירבה שתאפשר לתכנים להיקלט.