פרשת צו- ללמוד מטעויות ולא להתייאש מהן
פרשתנו פותחת בשתי מצוות שקשורות לאפר שהצטבר על המזבח, שעליו היו עולים הקורבנות. ננסה ללמוד מהן אבחנה, בין שני סוגים של עיסוק בחולשותינו וחוסר הצלחותינו:
"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר".
המצווה הראשונה, היא לקחת מעט מהאפר שהצטבר על המזבח במשך הלילה, ולשים אותו בצד המזבח. זו היתה מצווה יומיומית, המצווה בה נפתחה עבודת המשכן. המצווה השנייה, היא להוציא את כל האפר שהצטבר על המזבח במשך כמה ימים ולפנות אותו אל מחוץ למחנה.
באופן מטפורי, אפשר לראות את האפר שנותר על המזבח, כמייצג את החלקים החלשים שבנו, אלו שטרם הצלחנו להביא לעילויים. הטוב עלה לשמים באש, והפסולת נשארה בחולשתה על המזבח. כעת מתחלק הטיפול בחולשותינו לשניים. חלק אחד יומיומי בו אנו נמנעים מלראות בחסרונותינו את העיקר, אבל שמים אותם לעינינו לצד ההתקדמות העיקרית. ההתמקדות תהיה בטוב ובמשמח אבל נשים לצידם, לנגד עינינו, גם את הדרוש תיקון.
לעומת זאת אם תחושות החולשה מצטברים לכלל תחושה של ייאוש וחוסר אמון בעצמנו, זו כבר לא ביקורת עצמית בונה, אלא החלשה ורפיון ידיים, את התחושות האלה צריך "להוציא מחוץ למחנה", להדוף אותן ולא לתת להן מקום.
רק ביקורת שמעוררת לפעולה, היא ביקורת טובה, ביקורת מייאשת, אין לה מקום.
