פרשת שלח
פרשתנו פותחת בחטא המרגלים. משלחת ריגול נשלחת לארץ עם נציגים מכל השבטים. רוב המשלחת חוזר ומפחיד את העם באומרו: " בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם...לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא...". המרגלים מדווחים גם על טובה של הארץ, אבל קובעים שהסיכון הכרוך בכיבושה הופך את הכניסה אליה להיות לא כדאית. כנגדם עומדים שניים מהמרגלים, יהושע וכלב וטוענים: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד." נעיין בביטוי הכפול מאד מאד. על הפסוק המסכם את ששת ימי בראשית: "וַיַּרְא אֱ-להִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" אומר המדרש שבתורתו של ר' מאיר היה כתוב "והנה טוב מות"(דמיון פונטי), זאת אומרת שגם המוות שיש בעולם יש בו מן הטוב. כדי לקרוא כך את הפסוק בבראשית צריך להיות ר' מאיר, אבל אצלנו בפרשה ניתן להבין את הקריאה הזו בצורה יותר פשוטה. אין מחלוקת בקרב המרגלים על העובדות: בארץ יש גם טוב וגם רע, גם יתרונות וגם חסרונות, אלא שרוב המרגלים אמרו "אפס" ובטלו את היתרונות ואלו כלב ויהושע טוענים, בהכפילם את המילה מאד, שגם החסרונות הם לטובה, שהרי זו הארץ שמתאימה לנו. דומה הדבר למערכת זוגית, בה האיש(לדוגמא) מודע לחסרונות של אשתו, אך מתוך מודעות לכך שנועדו זה לזו, הוא מבין שחסרונותיה הם מתנות לקידום עבודה פנימית שלו מולה. בדומה לכך, ארץ ישראל היא ארצנו המיועדת ולכן גם חסרונותיה נועדו לפתחנו ולאמץ את כוחנו.
