פרשת בשלח- להיפתח להפתעות
בני ישראל יוצאים ממצרים והעתיד נראה וורוד, עד שהמציאות טופחת על פניהם:
וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'.
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:
הרמב"ן מקשה על היחס בין שתי התגובות השונות: "איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם".
אחת הדרכים בהם מציע הרמב"ן ליישב את הקושיה מתייחסת לשינוי בציר הזמן:
"מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה".
יש קושי מיוחד בהתמודדות עם אתגר שנוצר אחרי היציאה ממצרים.
לכאורה נראה, שהקשיים כבר מאחור אך כשהסכנה מתגברת העם נלחץ ופונה לה' בתפילה. בשלב זה, מתברר שגם התפילה מקבעת את המחשבה לכיוון מסוים וכשהוא לא מסתדר העם מתייאש.
בסופו של דבר העם הבין ,שדווקא העובדה שפרעה המשיך לרדוף הובילה להצלה יותר גדולה.
גם בתקופה המאתגרת שאנו חיים בה, השמירה על האמונה והתקווה מאפשרת לדלתות חדשות להיפתח ולהוביל אותנו בעזרת ה' למקומות מפתיעים.
