פרשת ויחי- "האמת והשלום אהבו"
בפרשתנו יעקב חולה ומרגיש שסופו קרב. באופן טבעי, זהו זמן להתכנס לשלווה נצחית, להתפייס ולא לעורר מתחים נוספים, אך יעקב לא עסוק ב"כאן ועכשיו" המשפחתי. הוא בונה את כוחות העם לקראת עתידו: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". גם במחיר של יצירת מתחים נוספים, יעקב מבקר את שמעון ולוי על מעשה ההרג בשכם ואינו חושך את שבטו.
מתח נוסף, שהוא אינו נמנע מלעורר, בשל הצורך לבנות את כוחו של נכדו, אפרים, עולה מהפס' הבאים:
"וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם."
יעקב מבין, שאפרים וההנהגה שעתידה לצאת מצאצאיו(יהושע בן נון מנחיל הארץ, ירבעם מלך ישראל), נדרשים לברכה מיוחדת, מכוחה של יד ימין שלו ולכן הוא משכל את ידיו. אולם נעשה כאן גם תיקון היסטורי. בצעירותו, נאלץ יעקב ליטול את ברכתו האחת של אביו בעזרת הונאה. כאן מברך יעקב את שני נכדיו באותה ברכה ובאותו זמן, לא מוציאים את מנשה מהחדר כדי להעדיף את אפרים, הכל נעשה בגלוי, מבלי לחטוא כלפי האמת ולייפותה, אבל מבלי לדחוק אף אחד החוצה. מתאים הדבר לכך, שיעקב הוא האב הראשון שמצליח לשמור על כל ילדיו כחלק מהעם מבלי לוותר על אף אחד.
