בראשית הפרשה, מתוארת הבשורה על הולדת יצחק והצחוק של שרה (בת ה- 90) בעקבותיה:
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ".
באופן פשוט, נראה שה' כועס על הצחוק של שרה ורואה בו חוסר אמונה, שרה מנסה להתחמק וה' לא נותן לה. אולם, הבנה זו לא מתאימה לכך שבסוף הפרשה הקודמת, כשה' בישר לאברהם על הולדת הבן, גם אברהם צחק. כתגובה, לא זו בלבד שה' לא הקפיד עליו, אלא אף הורה לו לקרוא לבן- יצחק.
ייתכן לאמר, ששרה יראה והכחישה, כי טעתה בהבנת דברי ה' וחשבה שהוא כועס, אבל ה' רצה להנכיח את הצחוק הזה ולכן חשף אותו. זה יסביר את האופן החופשי בו שרה משתמשת במושג הצחוק גם בעת לידת יצחק, ללא חשש להזכיר את הצחוק בדבריה:
"וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי".
היינו מצפים שהשם הראשון שיתנו אבותינו יהיה קצת יותר רציני. מה כל כך בעל ערך וראוי להדגשה, בשם יצחק? מסביר הרש"ר הירש:
"ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת; תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו - הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות... משום כך המתין הקדוש ברוך הוא לגיל "המגוחך" של אבות האומה...רק משכלתה כל תקווה אנושית. שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע אלהים בקרב האנושות; מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה.
העובדה שהצחוק מנוסח בלשון עתיד- יצחק, מעידה על כך, שלפעמים צריך סבלנות כדי להיות מי שצוחק אחרון.
