פרשת קרח מחלוקת ומנהיגות
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן"...
פרשתנו עוסקת במחלוקת, אבל לא פחות מכך, במנהיגות. קורח מצליח לקבץ סביבו אנשים שנושאים על גבם תסכולים וקינאה. בכורות שהוחלפו על ידי הלוויים, בני ראובן שהוחלף על ידי יהודה, לוויים שלא קבלו כהונה, אנשים שרצו בכלל להישאר במצרים. הוא מזהה שעת כושר, כשהעם נענש להישאר במדבר למשך ארבעים השנים הבאות, ומפנה את התסכול כלפי משה. אנשיו רוצים, בעיקר, לקדם את עצמם, אך משתמשים ברטוריקה של דאגה לכלל: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'."
לעומתם משה ואהרון מצליחים תוך כדי שהם נאלצים לברוח מהמון העם המוסת, למסור את הנפש פעמיים כדי להגן על העם המתקהל כנגדם, כדי שה' לא יענישם. ההבדל בין מנהיגות שעסוקה בקידום אישי, לבין מנהיגות שמוכנה לסכן את האישי לטובת הכלל בולט לעין. שנזכה למנהיגים וכוהנים שטובת הכלל תמיד לנגד עיניהם.
