פרשת בלק- האריה הרובץ
בפרשתנו חורגת התורה ממנהגה ומספרת לנו סיפור על המתרחש מאחורי הקלעים, בין בלק לבלעם, מבלי שעם ישראל יודע. בלק מלך מואב, חושש מקרבתם של ישראל, למרות שנמנעו מלהתקיף אותו, ושוכר את שירותו של בלעם, המקלל המאגי, כדי לקלל את ישראל. ה' חוזר ומבהיר לבלעם שזו משימה בלתי אפשרית: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא", אך בלעם מתעקש ומנסה וגורם לה', להפוך את כל ניסיונות הקללה שלו, לברכה.
הגמרא אומרת שבקשו לקבוע את פרשת בלק ב"קריאת שמע"(=הפרשיות המחוברות לפסוק "שמע ישראל"), מה שנראה כרצון להכיר בדאגה המיוחדת שה' דואג לעם ישראל. כך כותב הנביא מיכה: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר... לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'". אולם הגמרא מסבירה את המחשבה לבחור בפרשת בלק בפסוק: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". בפסוק זה מוזכרים פעלים של שכיבה וקימה בדומה ל"קריאת שמע", בה נאמר, "בשכבך ובקומך", אבל אם בברכתו של עם ישראל אנו עוסקים, מדוע לא צוין פסוק דומה, שמופיע בפרק הקודם- "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף..."? הפסוק הזה מתאר אריה בשיא תפארתו, כשהוא קם ונישא, מדוע נבחר פסוק מאוחר יותר, שמתאר אריה בשעת רביצה?
לדעת רבי צדוק הכהן מלובלין, נבחר הפסוק הזה, דווקא משום שהוא עוסק בעם ישראל במצבו השפל. הוא מלמד אותנו שגם בזמנים קשים, אנחנו עם של אריות. ידענו לצאת ממצבים מאד קשים לאורך ההיסטוריה שלנו, לרוב בשן ועין, לפעמים עטורים בזר ניצחון, אבל אין עם מוכשר בהישרדות כמונו. יש בידיעה זו, כדי להכניס לפרופורציה, משברים אותם אנו עוברים, או בלשונו של מאיר אריאל, "אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".
לסיום ניתן לקחת זאת גם למישור האישי. לא להיבהל מרגעי משבר, לדעת שיש בנו הרבה יותר כוחות, ממה שנדמה לנו ברגעים חשוכים, והסבלנות בחיפוש אחריהם, תמיד משתלמת.
