פרשת בהעלותך- כוחה של ענווה
"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה." ( במדבר פרק יא, כו)
בפרשתנו מבקש משה מה' להרחיב את הגוף המנהיג ולצרף אליו הנהגה רוחנית. ה' מורה לו לבחור שבעים איש "מזקני העם ושוטריו" ומאציל מרוחו של משה עליהם ובכך הופך אותם ל"נביאים לרגע" ומכאן והלאה למנהיגים, שמשתתפים עם משה במשא העם. הזקנים התנבאו לרגע "ולא יספו"= הפסיקו מיד ואילו אלדד ומידד המשיכו להתנבא במחנה. נשאלת השאלה במה זכו אלדד ומידד?
מתוך הנחה, שכל שבט, משנים עשר השבטים, רצה ייצוג הולם, אומרים חז"ל שמשה בחר שבעים ושניים מנהיגים ראויים והתכוון לנפות שניים מהם בהגרלה. אלדד ומידד היו "בכתובים"( כפי שמודגש בפסוק), זאת אומרת מאלה שהתמזל מזלם להצטרף לזקנים, אבל הם וויתרו ולא יצאו לאוהל אלא נשארו במחנה, כדי לוותר לשני הזקנים המאוכזבים. ניתן להסיק שהתכונה החשובה והנדרשת ביותר, כדי להיות נביא, היא ענווה וויתור. בעזרת תכונה זו, מפנה אדם מקום לה' ולנבואה להופיע דרכו כשם שהוא מפנה מקום לחברו. הלוואי שנזכה למנהיגים כאלה!
