פרשת וישלח לכל איש יש שם
"וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.... וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". בדרך כלל נהוג לקיים את בקשתו האחרונה של אדם, בטח כשמדובר בַאִשה האהובה. מדוע, אם כן, משנה יעקב את השם אותו בחרה רחל?
מסביר הרמב"ן: והנכון בעיני, כי אמו קראתו "בן אוני" ורצתה לומר "בן אבלי"... ואביו עשה מן "אוני"- "כחי"... ולכן קרא אותו בנימין= בן הכח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה... רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותיהם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה.
רחל בחרה שם דו משמעי. צער הלידה וההבנה שאחרי שנים של ציפייה, לא תוכל לממש את אימהותה כלפי בנה השני, הדגישו את הטרגדיה והצער שבדבר. יעקב, נאמן לשם בו בחרה רחל, אבל מדגיש את המשמעות החיובית שלו, על ידי התאמת שם קרוב, בעל משמעות דומה. לשתי המשמעויות, היו ביטויים בהיסטוריה של שבט בנימין. השבט כמעט נמחק בשל מלחמת אחים במעשה "פלגש בגבעה". מן העבר השני, הוא השבט היחיד ששרד ולא גלה בגלות עשרת השבטים בהצטרפו לממלכת יהודה, תוך תיקון הסדקים בין בני לאה ובני רחל, מלכות דוד ומלכות שאול.
ניתן לראות את השם, כַחלק שנקבע עבורנו, המרכיב בחיים, שאין לנו שליטה עליו ואִתו צריך לעבוד. הבית אליו נולדנו, הגנטיקה אותה ירשנו ועוד נסיבות שלא תלויות בנו. מבהיר לנו יעקב, שגם בתוך ה"מַכּתוּבּ" הזה, ניתן לתרגם לטובה. ניתן למצוא את הטוב שבכל מציאות נתונה, ודרכו להתקדם, לא להישאר פאסיביים, אלא ליטול את היוזמה לידיים ולהיות תמיד בהתקדמות.
