פרשת ויקהל ברכת המלאכה
פרשת ויקהל פותחת בציווי על עשייה, שיתברר בהמשך כציווי על עשיית המשכן, אבל הפסוק הבא מיד אחריו, הוא דווקא ציווי על חוסר עשייה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת." מדוע הציווי על מלאכת המשכן נפתח בציווי על אי עשיית מלאכה בשבת? ניתן לאמר, שתפקידם של מקדש הזמן(שבת) ומקדש המקום(המשכן) הוא לתקן את תחום המלאכה בעולם מקללתו. האדם נענש בעקבות האכילה מעץ הדעת במילים: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". והרי גם לפני כן היה מצווה האדם לעבוד בגן עדן ומדוע תחשב העבודה לקללה? ניתן לאמר, שהקללה בעקבות החטא היא בחוסר ההרמוניה שבבריאה. האדם עובד מבלי הבטחה שהאדמה תצמיח, ומכאן גם חוסר ההרמוניה והתחרות בין בני האדם על משאבים, הקנאה והמאבקים על משאבי הטבע. כדי לגאול את המלאכה מקללתה אנו עושים שני דברים: נמנעים ממלאכה בשבת ומפסיקים בה את הריצה והתחרות, וכן משתמשים במלאכה כדי להקים את המשכן ובכך מקדשים אותה. מתוך עשייה ואי עשייה זו מתברכת גם המלאכה היומיומית.
