חופית שלנו

פרשת ויחי הכנה לעם

"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם. וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי... בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן..."

יעקב נפרד מבניו בדיבור בברכה ובציווי, שתכליתם המשותפת היא, נתינת צידה לדרך ארוכה של עם, הכוללת תקופות של גלות וגאולה. הציווי לקבור אותו במערת המכפלה משמש לקביעה חד משמעית, שאנחנו לא שייכים למצרים גם כשיש לנו בה נוחות כלכלית ועמדת השפעה שלטונית. אנחנו שייכים לארץ, ונטיעת השורשים הבלתי ניתנים לעקירה נעשית על ידי הקבורה באדמתה. נעיין במספר דוגמאות מן הברכות כדי להבין כיצד הן אחראיות ללוות את העם לאורך דרכו ההיסטורית: ראשית ישנם אפיונים שמתבססים על העבר ומובילים לעתיד כגון- 

"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ... לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו". שבחו של יהודה שמנע את מיתת יוסף בבור, ממנו עולה מנהיגותו ויכולתו לפעול נגד הזרם לצד נבואה שהשלטון וההנהגה יהיו תמיד שלו. האפיונים אינם תמיד חיוביים- "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם... כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז... אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל..." נראה שהיכולת לגדול ולתת את חלקך לכלל, בתור שבט, דורשת גם את ההכרה בחסרון שלך והתאמת דרכי התמודדות אליו. לסיום ישנם חלקים של אפיון הנחלה בארץ וסוג העיסוק שנובע ממנה- יהודה מגדל גפנים ורועה צאן. זבולון שוכן בחוף הים ועוסק בסחר. כאן נראה שההבנה שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו קושרת בין האופי של השבט לאופי של הנחלה והעיסוק.

ניתן לסכם ולאמר שכדי להפוך לעם כפי שיקרה בחומש הבא, צריכים בני יעקב להיות חד משמעיים בקשר שלהם לארץ ולהעצים את הייחודיות של כל שבט כדי לאפשר לפאזל הלאומי להיות שלם.