פרשת בשלח והכנה לטו בשבט
פרשתנו מתארת את נס ה"מן", ירידת לחם מן השמים, במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר. במסגרת זו, כותבת הפרשה פסוק, שמתאר את סיום הנס: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". בולטת העובדה שיש בפסוק, כפילות או סתירה. ומסביר רש"י שהמן, שירד בזכות משה, פסק מלרדת כבר בז' באדר(יום פטירת משה), בעודם בערבות מואב בקצה ארץ כנען. אולם בני ישראל המשיכו ליהנות מהמן ארבעים יום נוספים עד בואם אל ארץ נושבת ואז החלו לאכול מתבואת הארץ. מדוע האריך הקב"ה את "טריות המן", שהיה עד עתה מצרך יומיומי, ולא הורה לבנ"י להתחיל לאכול מתבואות עבר הירדן המזרחי? נראה שרצונו היה שנמשיך את קדושת המאכל השמימי, בקדושת המאכל הארצי הגדל בארץ ישראל ללא הפסקה ביניהם וללא ירידה ברמת הקדושה. אם כן תבואת הארץ והפירות שנשתבחה בהם הארץ מספרים את סיפור קדושתה ולכן מתאימה פרשת המן להיקרא בשבת שלפני טו בשבט.
