פרשת בהעלותך- התפעלות משולשת
"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם."
פסוקים אלו מעוררים בי התפעלות מכמה כיוונים. ראשית, מצד הטמאים לנפש, שיש להם סיבה טובה להיות פטורים מן הפסח. הם באו במגע עם מת, שלא באשמתם וכעת הם מנועים מלאכול את הפסח. במקום ליהנות מהפטור, הם שואלים למה שנפסיד את הזכות לעשות פסח? ובכך הופכים את המבט על המצוות מחובות לזכויות. מצד משה, שלא "מנפנף", "מורח" אותם, או כועס על זה שלא קבלו את דבר ה' כפשוטו והתלוננו. הוא מזהה שיש כאן שאלה אמיתית ופונה אל ה' לקבל תשובה, תוך הודאה בכך שקצרה דעתו מלתת פתרון. ומצד ה', שנותן תורה שבכתב וכבר בתוכה משאיר פתחים של תורה שבעל פה המבהירים שהמפגש של דבר ה' הנצחי, עם המציאות חייב להיעשות מתוך "עדכון גרסה" תמידי.
