פרשת בשלח- הצורך בתיקון המצב הגלותי
פרשתנו פותחת בחטא המרגלים. משלחת ריגול, המורכבת מנציגי כל השבטים נשלחת לארץ. המשלחת חוזרת ומפחידה את העם מפני הכניסה לארץ, והעם כולו, בוכה ומסרב להיכנס לארץ. הקב"ה גוזר על אותו דור שלא יכנס לארץ וכך נולד מושג הגלות שמתחיל ב 40 שנה במדבר. באופן פשוט נראה, שעם ישראל, אחרי מאות שנות גלות במצרים לא יכול להפוך להיות עם חופשי בארצו בין רגע. האופי הגלותי, המפוחד שלו, צריך להתחשל במסע של ארבעים שנה במדבר, לפני שיוכל להילחם על חרותו.
ניתן לבנות קומה נוספת של הבנה, ולאמר, שהעם חטא בכך שלא הצליח להבין את הצורך בארץ. הוא חושב לעצמו: "מה רע במצב הקיים? אנו נהנים מהמן(האוכל שיורד מן השמים), לומדים תורה ממשה רבינו. אין כולל אברכים בבני ברק, שיכול לדאוג לתנאים כאלה! אפילו אנטישמיות לא קיימת במדבר, לאחר שה' טיפל בעמלק". נראה שהטעות של העם היא כפולה: ראשית, ייעודו של העם לא יתמלא במרחב ערטילאי, רוחני, נטול טבע וגשמיות. ייעודו קשור ליכולת להביא את כל העולם הגשמי והממשי לקידום המוסר והצדק. למצוא את הקדושה ואת האמונה גם בענייני העולם הזה. ושנית, הקיום בגלות הוא קיום של יחידים. חיים בארץ, מכריחים חלוקה למקצועות ותחומי עניין שונים, שיאפשרו לטפל בכל שדרות החיים. בניגוד למצב שבו כולם עושים את אותו דבר ואינם זקוקים זה לזה, התמחויות אלו מכריחות תפקוד אחדותי ועבודה משותפת כמו גוף שמורכב מאברים שונים ששיתוף הפעולה ביניהם הוא הכרחי.
בשובנו לארץ לאחר 2000 שנות גלות שומה עלינו לתקן את אותו חטא בעזרת אומץ, חיבור בין חומר לרוח ואחדות מגוונת.
