פרשת ראה
"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:"
ובהמשך... "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:" (דברים פרק טו/ ד-ה, יא)
חז"ל שואלים על הסתירה בין הפסוקים: האם תמיד יהיו עניים, כמו בפסוק האחרון או שהעוני יחוסל כפי שמבטיח הפסוק הראשון. תשובתם היא, שאם יתקיים התנאי של הפסוק האמצעי, שעם ישראל ישמע באופן מוחלט לקול ה', אז העוני יהיה מאתנו והלאה. לפי זה נראה שהעוני הוא עונש שאנו מביאים על עצמנו. אך ניתן להבין את העוני גם כאמצעי חינוכי. במציאות יישארו עניים כל עוד צריך ליבנו ללמוד להיפתח. אם לא היה עוני בעולם לא היו בעלי הממון יכולים לקנות את מידת החסד ואת רוחב הלב. שנזכה לפתוח את ליבנו וידינו עד שהעוני יהיה מיותר.
