בפרשתנו מופיעים דיני ירושה והעברת נחלה. היה מקום לחשוב שירושת הקרובים זה דבר כל כך טבעי שלא צריך לצוות עליו, אבל הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" מסביר את חשיבות הציווי: "שלא ימנע האדם טוב ממי שהוא ראוי לו, ואחר(=ומכיוון) שהוא הולך למות שלא יקנא ביורשיו ולא יפזר ממונו, אבל(=אלא) יניחהו למי שהוא יותר ראוי לו מכל בני אדם, והוא: הקרוב לו יותר... וזאת המדה תשמרה ותחזקה זאת התורה הישרה מאד, רצוני לאמר נשיאת פני הקרובים והטיב להם, כמו שאמר הנביא "ועוכר שארו אכזרי"... וכבר הודיעתנו התורה בזאת המדה הפלגה גדולה מאד, והוא שהאדם צריך לישא פנים לקרוביו ולקרב מאד כל מי שיש לו עמו אחוה. ואפילו חטא לו וחמסו, ואפילו היה הקרוב ההוא בתכלית ההפסד אי אפשר לו מבלתי שישא פנים לקרובו". מתוך מודעות לכך שהצד הממוני יכול לעיתים ליצור סדקים, אף באחווה המשפחתית הטבעית, לוקחת התורה את ההקשר הממוני דווקא למקום של חיזוק המשפחתיות ובנייה נכונה של מעגלי האהבה. בדומה לפסוק "ואהבת לרעך כמוך", האהבה מתחילה במעגל הקרוב ביותר וצומחת משם הלאה.