פרשת וארא
הפרשה שלנו פותחת בבשורה הגדולה של משה לבני ישראל. בשורת השחרור, היווצרות העם והשיבה אל ארץ האבות – אך בהמשך מתברר שבני ישראל לא פנויים בכדי לשמוע אותו:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
הפסוקים מאפשרים לנו להשוות בין הסיבה האובייקטיבית לכישלון לשכנע את העם בבשורת הגאולה, לבין הפרשנות של משה לכישלון. העם לא מסוגל לשמוע על גאולה, כשהוא קצר רוח מרוב עבודה, אבל משה תולה את הכישלון בעצמו, בהיותו ערל שפתיים. בלי שיאמין בעצמו, לא יוכל משה לגאול את ישראל. כאן מגיע חלק מפתיע בפרשה, בו אהרון ומשה המוכרים לנו מזה חמישה פרקים, לפתע מיוחסים על ידי אזכור אמם ואבותיהם:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם... וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה... אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם. הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
ניתן להבין, שהדרך להעלות את הביטחון של משה לקראת הנעת תהליך היא על ידי אזכור ייחוסו. מתוך ההיזכרות בעצמו משה יוצא מהמיצרים שלו, ובמשך הזמן יצליח להתגבר גם על קשיי העם שאינם תלויים בו, עד להוצאתם מהמיצרים-מצרים שלהם.
