פרשת בלק עין רעה מול עין טובה
פרשתנו מתארת כיצד שכר בלק מלך מואב את שרותיו של בלעם המכשף לקלל את עם ישראל וכיצד הפך ה' את ניסיונות הקללה שלו לברכות. בשני הניסיונות הראשונים בולט הרצון של בלק ובלעם לראות את קצה העם: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם... וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם" ובהמשך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לך לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר... אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה". הניסיון לראות רק את קצה העם דומה לתהליך יצירה של קריקטורה. אתה בוחר קצה של אדם, בדרך כלל פרט לא מחמיא ומגדיל אותו ללא פרופורציות לשאר החלקים. הבלטת הקצה השלילי יוצרת קריקטורה מגוחכת במרחב ההיתולי, או השחרה של הדמות במרחב האישיותי.
כנגד מידה זו יתכנו שתי התמודדויות: האחת היא הרחבת המבט אל האדם/ העם כמכלול: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ". כשרואים את האדם כמכלול המומים מקבלים את ההקשר שלהם עד כדי כך שכבר אינם מומים אלא האתגרים שאיתם הוא מתמודד. הדרך השנייה היא העמדה של "עין טובה", עין שבוחרת לראות את הטוב באדם ולהגדיל אותו באופן לא פרופורציונאלי כדי למשוך אליו את שאר האישיות. היכולת לשים זרקור על הטוב ולראות את חצי הכוס המלאה מופיעה במשנה כהבדל בין בלעם שמחפש לקלל לבין אברהם שאפילו בסדום מחפש צדיקים: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה... מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה... מתלמידיו של בלעם הרשע"(מסכת אבות פרק ה משנה יט)
