פרשת וירא- גדולה הכנסת אורחים
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה".
אחת הדרכים להבין את ההתרחשות המתוארת בפסוקים הפותחים את הפרשה, היא שאברהם נמצא במעמד של התגלות של ה' אליו, כשלפתע הוא רואה שלושה אנשים מרחוק. אברהם מתנתק מההתגלות המדוברת ורץ להכניס אורחים. הגמרא לומדת מכאן עיקרון מחודש: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".
זו היא קביעה מפתיעה. כדי להבינה, ניתן להיעזר בפירוש הרב צבי יהודה קוק, שאומר שהאות מם במילה "מהקבלת", אינה "מם היחס" אלא "מם המתוך", איננו עסוקים בהשוואות ובשאלה, מה יותר חשוב ממה? אלא מתפעלים מהכנסת אורחים הנובעת מתוך קבלת פני שכינה.
מהי אותה הכנסת אורחים הנעשית מתוך קבלת שכינה? ניתן לומר, שהכנסת אורחים לא מוכרים, מבהיקה את "אהבת הבריות" של אברהם, אהבה שלא נשענת על היכרות ותחומי עניין משותפים, אלא עצם זה שכולנו נבראנו בצלם א-לוהים. לאור האמור, אברהם אינו נוטש התגלות א-לוהית לטובת משהו אחר אלא עובר מהתגלות א-לוהית מופשטת להתגלות א-לוהית ממשית בדמות שלושה אורחים. ייחודו של אברהם אבינו, לא היה רק באמונה שיש בורא לעולם, אלא בהבנה שבני אדם שחיים סביבנו הם דרך מצוינת לפגוש אותו.
