חופית שלנו

פרשת מטות מסעי- נצור לשונך מרע

פרשת מטות פותחת בעיסוק בנושא הנדרים שאדם מקבל על עצמו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" . המובן הפשוט של הפסוק הוא, שאדם שנודר או נשבע יוצר קדושה בחפץ מסויים או בחייו וצריך להיזהר מלחלל אותה, אולם בחירת הניסוח של התורה, מורה על כך, שהדיבור הוא הדבר הקדוש שאותו צריך להיזהר מלחלל. אפשר לראות בדיבור ובאינטליגנציה הנלווית אליו, את מותר האדם מן הבהמה. וכך מתרגם אונקלוס את הפסוק בבראשית שנאמר על בריאת האדם" ויפח באפיו נשמת חיים"= רוח ממללא=יכולת דיבור. התייחסות רצינית לדברים היוצאים מפינו, תוביל למחשבה נוספת לפני שאנו "זורקים למישהו הערה" ותכוון אותנו לפרגן ולדבר טובות. נזכור בימי בין המצרים אלו\ את דברי חז"ל שבית המקדש נחרב בגלל עוון לשון הרע, וננסה לתקן את הקלקול ולהוסיף לאוויר העולם דיבורים טובים.