פרשת בשלח וטו בשבט הילכו יחדו?
כתיבה על פרשת בשלח בטו בשבט בבוקר, מזמינה מחשבה על קשרים הדדיים. במבט ראשון נראה שיקשה ליצר את הקשר הזה. מחד, חג שעוסק במקור בהתחדשות הפנימית של האילנות בארץ ישראל (המשליכה על דיני המעשר מן הפירות) ומכונה במשנה ראש השנה לאילנות. בהמשך ההיסטוריה, בתקופת המקובלים בצפת, מקבל מקום של אהבת הארץ והתעוררות לקראת הגאולה על ידי סדר טו בשבט והקישור לארץ דרך פירותיה. במופע העכשווי הפך לחג של נטיעות בארץ. מאידך, פרשה ראשונה של הליכה במדבר לאחר יציאת מצרים, אין אילנות ואין ארץ ישראל.
במבט שני, ניתן לגלות מספר קשרים עמוקים בהתאמה למופעי החג . מי מרה, המופיעים בפרשה, מומתקים על ידי עץ, עליו מביא הזוהר את הפסוק "כי האדם עץ השדה". האדם כמו העץ הוא יצירה משותפת של שמים וארץ, גשם משמים ויניקה מן הארץ, נשמה שמימית וגוף ארצי ותפקידו לחבר בין החומר לרוח. בנוסף, מהווה היציאה ממצרים גאולה ראשונה שמכוחה מתעוררת אט אט הגאולה האחרונה. לכן בשירת הים בפרשתנו, מדבר הפסוק על הקמת המקדש ועל מציאות של גאולת נצח: "מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
והנקודה השלישית, הנטיעה המופיעה בשירה- "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ". חז"ל הסבירו את תפקיד הנטיעה לייצג תפילה שתהיה זאת התיישבות של נצח. והביאו את הפסוק בירמיהו: "וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ".
