חופית שלנו

פרשת דברים ושבת חזון כיצד נמנעים מחורבן

הגמרא במסכת סנהדרין מספרת כיצד שולח נבוכדנצר מלך בבל, את שר הצבא שלו, נבוזראדן, להחריב את בית המקדש. הוא כמעט מתייאש, כשהוא מרגיש שא-לוהים מגן על ירושלים, אבל ברגע האחרון, הוא מצליח, מה שנותן תחושה, שא-לוהים מסיר באופן מכוון את ההגנות, מרצונו. כשעולה בידו לשרוף את הבית, הוא מתגאה ומנכס לעצמו את ההצלחה, עד שיוצא קול מן השמים ומחזיר אותו לפרופורציות, באומרו:  "עַם הָרוּג הָרַגְתָּ, הֵיכָל שָׂרוּף שָׂרַפְתָּ, קֶמַח טָחוּן טָחַנְתָּ".

משמעות הדבר הזה, היא שגדולתה של ירושלים, לא מונחת באבנים שמרכיבות אותה, אותן נבוזראדן מחריב. ירושלים היא עיר בעלת תפקיד רוחני מוסרי וכשהוא אינו ממומש, האבנים מאבדות את משמעותן. כמאמר השיר "יש אבנים עם לב אדם", יש אבנים שהצדקת קיומם תלויה בלב המוסרי שעומד מאחוריהן. כך מתאר זאת ישעיהו בהפטרה אותה נקרא השבת:

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי".

במצב אליו ירושלים הגיעה, בימי ישעיהו, לא ניתן היה להציל אותה והחורבן נדרש, כדי לאפשר תיקון מחדש:

"וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

אנו מאחלים לעצמנו, שנדע לשמוע את כל הנביאים ולבצע את התיקונים הנדרשים, כדי להיות חברת מופת מוסרית, מבלי שנצטרך לשוב ולהיחרב.