פרשת ויגש
פרשתנו נקראת כך, על שם הסיכון שלקח על עצמו יהודה, בקוראו תיגר על הכרעת יוסף להפוך את בנימין לעבד והצעתו להיות עבד תחתיו. יהודה עצמו, מסביר את התגייסותו, בעובדה שהוא ערב לנער:
"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי."
לפי דברי מדרש תנחומא הערבות שלקח על עצמו אינה רק ביטוי להיותו מנהיג אלא יש בה כדי ליצור אחריות והנהגה: "אף יהודה, לפי שהיה ערב של בנימין, לפיכך לא עמד מכל השבטים כנגד יוסף אלא יהודה". ההבנה שהערבות יוצרת קשר ומחויבות, סייעה לעצב את ערך הערבות ההדדית ביהדות: "כל ישראל ערבים זה בזה (יש גם נוסחה של זה לזה). הערבות נוגעת לא רק לקיומו הפיסי של האחר, אלא גם לדאגה לעולמו הנפשי- רוחני. ניתן לראות בה מושג מאוזן בין שני קצוות, של כפייה פטרונית ובלתי מכבדת מחד ושל "חיה ותן לחיות" קריר ומרוחק מאידך.
