חופית שלנו

פרשת אחרי מות לקראת יום השואה

‏פרשת השבוע מתארת את כניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים. המפגש הכי אינטימי בין נציג של עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא נעשה בחסות ענן הקטורת. בפעם היחידה בשנה, בה הוא מורשה להיכנס לקודש הקודשים, הוא אינו יכול להזין את עיניו בארון הברית, אלא מצווה להקטיר קטורת כהגדרת הפסוק: ‏ ״כי בענן אראה אל הכפורת".

הענן הזה אינו מקרי, הוא זכור לנו ממעמד הר סיני: "...וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים". ויופיע גם בחנוכת המקדש: "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל." ניתן להבין שהמסר העולה מכל אלא הוא שהאמונה אינה מייצרת סימני קריאה בלבד. ישנו מרחב שנשאר בלתי מושג, השאלות והתהיות הן חלק מעולם האמונה ואינן סותרות אותו. דווקא מקום נחרץ ובלתי מתפשר, מעלה חשד לקיבעון וצמצום המאפיין את עולם האלילים.

בהקשר של "יום השואה", מי שניגש אליו עם סימני קריאה ותשובות ברורות אינו מייצג בעיני את עולם האמונה, אעריך הרבה יותר את מי שניגש אליו עם שאלות, תהיות ומחשבות.