פרשת שמות - על מנהיגות ואחריות
לאחר שכמעט בכל ספר בראשית עסקנו ביחידים המשכנו בזוגות וסיימנו במשפחת יעקב. אנחנו מתחילים את ספר שמות בהתייחסות לעם:"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". אולם, כבר בפרק ב' חורג הכתוב לעסוק באישיות בודדת. מהו ההבדל בין ההתייחסות למשה לבין ההתייחסות לאבות? אישיותו של משה נמצאת בריקוד מתמיד בין הפרט לכלל. הוא נולד למשפחה ישראלית ושותף לגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אבל מיד אחר כך, בשונה מהעם, הוא מוגן על ידי בת פרעה. הוא חוזר לביתו עד לגמילתו ואז שוב מופרד לגדול בבית פרעה. כשהוא גדל, הוא נעמד לימין אחיו המוכים, אך נאלץ לברוח ולחיות שנים בנפרד, בעקבות הלשנה שהגיעה מאחיו העבריים. מתוך כך, מובן חששו לקבל עליו את תפקיד מושיען של ישראל: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". לאחר הפצרות רבות, נאלץ משה לקחת עליו את השליחות, אבל הפרשה מסתיימת במשבר בעקבות העובדה, שפנייתו של משה אל פרעה, גורמת להרעת תנאי העבודה של העם.
יש כאן הזמנה ללימוד אודות שליחות ועשייה ציבורית. משה לא בחר בכך, אלא יועד לכך. הוא מוצג כמתאים לתפקיד, בשל רדיפת הצדק שלו. הדאגה שלו לעם נצרפת בניסיון שכולל כפיות טובה, האשמות נגדו, ובהמשך הדרך גם ניסיון הפיכה. משעמד בכל הניסיונות, הוא מגיע לפסגה של 'לשכב על הגדר' בשביל העם: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". זוהי מנהיגות, שמהותה לקיחת אחריות ואינה מבקשת הכרה או גמול בתמורה. הלוואי ונזכה למנהיגים כאלה.
