חופית שלנו

פרשות נצבים וילך- לא בשמים היא

פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה ומהווה הכנה אליו במובנים שונים. אחד מהם עולה מהניסוח הבא:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ.... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

הפסוקים מדגישים שהתורה קרובה אל האדם וטבעית לו, הוא לא נדרש למתווך כדי להגיע עליה. יש בכך ביטוי לאמון באדם וביכולתו לקדם את עצמו בדרך הישר. רמת האמון שעולה מהפסוק קופצת מדרגה בדברי חז״ל. באחת המחלוקות המפורסמות בתלמוד, בסוגיית ״תנורו של עכנאי״, משתמש רבי אליעזר בסימנים על טבעיים כדי להוכיח את צדקת דעתו. בסוף הויכוח הוא אומר:״אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו". יוצא קול מן השמים שאומר לחכמים מה אתם רוצים מרבי אליעזר הלכה כמותו בכל מקום. נעמד רבי יהושע על רגליו ומצטט את הפסוק מפרשתנו: לא בשמים היא! מאז שניתנה לנו התורה מהר סיני ניתן בנו האמון להכריע בה בעצמנו על פי שיכלנו וראות עינינו: "שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות". הקב"ה מפקיד בידנו את המפתחות ללמוד לפרש ולהכריע. טוב לגשת לשנה חדשה מתוך זיכרון של האמון ביכולתנו ברמה האישית ומתוך החשיבות לשמר את חשיבות הכרעת הרוב ברמה הלאומית.