פרשת ויקהל פקודי
פרשתנו עוסקת בציווי שמשה מצווה את העם, על הקמת המשכן ובתגובה המדהימה של העם: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:...כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה':... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:...
בפרשה הקודמת נכשל העם בחטא העגל. גורם מרכזי לכישלון, היה חוסר הפיתוח העצמי המוסרי של העם. מרגע שיצא ממצרים, היה העם מאד פאסיבי. הוא מובל כעדר במדבר וכשהרועה נעלם לארבעים יום העם מתפרק. תהליך התיקון למצב העם, מתגלה בפרשתנו. שותפות אקטיבית של העם, בנדבת חומרי הגלם ובמלאכת היצירה של כלי המשכן, מתוארת בפסוקים בכמות(דים והותר), בצורת הנתינה(בבוקר בבוקר), אבל יותר מכל בביטויים של נדיבות, נשיאת הלב ורצון. כאן מתחיל לצמוח העם מלמטה. ובלשון הזהב של מאיר אריאל בשיר התעסוקה:
קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר
לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר -
במעברת העולים, שוכני האוהלים
קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים
במעברת העולים - ריח פועלים.
רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי -
איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר - החפץ הרגשי.
אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות
התכשיטים וכלי הבית המהבהבות
ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב
לבלוקים של נחושת וכסף וזהב.
אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב...
