פרשת שלח הקשר בין הלב לעין
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..."
התורה משתמשת ביטוי לתור את הארץ ובכך יוצרת זיקה עם ביטוי המופיע בסוף הפרשה:
"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".
יש כאן שני סוגי קשרים, בין העין ללב. על סוף הפרשה אומרים חז"ל- העין רואה והלב חומד. על תחילת הפרשה ניתן לאמר, שהלב שנבהל מהצורך להילחם על הארץ("לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ") משפיע על הבדיקה של העין והופך אותה למוטה.
ההבנה שקליטת המידע שלנו מושפעת מנקודת מבט סובייקטיבית, מצריכה אותנו להיות זהירים יותר ונחרצים פחות. בתוך קבוצת המרגלים נוצרה מחלוקת. הרוב טען ש"אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" והמיעוט טען "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". ייתכן ששיח והקשבה בין חלקי המשלחת היה משפר את תפיסת המציאות של המרגלים ומשחרר את הפחדים שעיצבו אותה.
תיקון חטא המרגלים, לפי זה, מתחיל בהבנה שיש לנו נקודת מבט מאד מסוימת על המציאות. מתוך כך יכול להיוולד הרצון להרחיב אותה, על ידי מפגש סקרן ומכבד עם בעלי דעות אחרות.
