חופית שלנו

פרשת תצווה- שכר הצניעות

בסיכום שתי הפרשות המתארות את הציווי על הקמת המשכן, מופיע הפסוק הבא:

"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם".

הפסוק אומר, שמטרת יציאת מצרים, או במילים אחרות, מטרת לידת עם ישראל, היא כדי שיוכל ה' לשכון בתוכנו. מה , אם כן, ממלא את הייעוד הזה במשך רוב שנות קיומנו, כשאין לנו משכן או מקדש?

ניתן להציע לכך תשובה דרך אישיותו של משה רבינו ובאופן ספציפי מ(חוסר) הופעתו בפרשה. על משה שרתה השכינה יותר מכל אדם אחר, מה שהפך אותו לגדול הנביאים. אולם בפרשתנו, הוא מעביר את תפקיד הכהונה, לאחיו אהרון ולזרעו אחריו, כשהוא נשאר "מאחור", מחוץ למשכן. שמו של משה אינו מוזכר אפילו פעם אחת בפרשה.

ייתכן שיש כאן מתכון אלטרנטיבי להשראת שכינה. בהעדר משכן או מקדש, יש לאדם אפשרות להשרות שכינה בתוכו. בהיותו צנוע ונטול אגו, הוא מפנה מקום לכוחות גדולים יותר להופיע דרכו ולרוח להוביל את דרכו.