חופית שלנו

פרשת      לך

פרשתנו מתחילה בהתגלות ה' אל אברהם:  "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךּ". המילה הראשונה שנאמרת לו היא "לֶךְ". מהו המטען שבו מטעינה אותנו המילה הראשונה, אותה אומר ה' למייסד אומתנו? זהו מטען של אומץ לשנות ולהשתחרר מן המוכר, של תנועה, של חיפוש, של התקדמות. של הצבת יעד ובחירת יעד נוסף מיד לאחר מימושו, של "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד". מטען של בדיקה מתמדת- מה דורש תיקון בתוכי? ושל לקיחת אחריות על מה שדורש תיקון בעולם. שאיפה אינסופית זו נרמזת גם בסוף הפסוק, בו מטרת ההליכה לא נאמרת מראש: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךּ".        

אולם מה מוסיפה המילה השניה- "לְךָ"? ניתן לאמר שהמטען הראשון עלול להיות מלווה במתח, בעצבנות, בתזזיתיות, בחוסר נחת ובחוסר יכול להיות שמח בחלקך. המילה לְךָ נושאת בתוכה את בשורת הדיוק, ההתאמה לעצמיותך ולכוחותיך. מציאת היעוד בחיים, עוברת דרך הקשבה עצמית ולא רק דרך סקר שוק. ההתקדמות לא מתבצעת על ידי ריצה חסרת התקשרות מדבר לדבר, אלא על ידי מיצוי כל מדרגה באופן מלא, עד שהמדגה הבאה מתבקשת מאליה.