פרשת אמור- "למי יש יותר(יכולת לתת) כבוד?"
עבור אנשים רבים, ימי ספירת העומר נתפשים כימי צער, בהם נוהגים מנהגי אבלות, כגון האיסור להתחתן, להסתפר ומנהגים נוספים. המנהג, מתקשר למיתתם של תלמידי רבי עקיבא שמתו במגיפה באזור זה של השנה. במקור, המופיע בפרשתנו, אמורים ימים אלו להיות ימים חגיגיים של התעלות מפסח ויציאת מצרים לשבועות ומתן תורה. כגודל הציפיה, כך גודל האכזבה. כשאנו לא ממשים את היעוד לשמו יצאנו לחרות, כשאנו לא עוסקים בתיקון עולם, אנחנו מתרסקים ועוברים דברים קשים.
כיצד נוכל לחזור למסלול של מימוש הייעוד?
התלמוד אומר, שתלמידי רבי עקיבא מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. מוזר הוא, שתלמידי חכמים לא נזהרים בכבוד חבריהם. ניתן להבין שחסרון הכבוד המדובר, הוא לא חסרון בנימוסים וגינונים, אלא כבוד מלשון כובד. עד כמה אני נותן משקל לאדם שחולק עלי? האם הקנאות לנקודת המבט שלי על האמת יכולה לגרום לי לזלזל בנקודות מבט אחרות? האם אני מודע לעובדה שזו רק נקודת מבט, ולא האמת כשלעצמה? האם יכול להיות, שבמקום בו אני מרגיש שהצדק כולו איתי, אני מפסיד מרחב שלם שנמצא מחוץ לשדה הראיה שלי?
אם נרצה להשיב את תקופת השנה וההיסטוריה, בה אנו נמצאים, למסלולה, נוכל לעמול קשה בלתת משקל לדעות מנוגדות לדעתנו, להרחיב את ראייתנו ולשלב כוחות בחגיגת ימי העומר.
