חופית שלנו

פרשת קרח- אין מחזיקין במחלוקת

בבואנו לעסוק בשאלת מוכנות העורף בשעת מלחמה, יש להתייחס לא רק להיבטים טכניים, אלא גם לשאלת החוסן הלאומי, שקשור לא מעט באחדותנו. בפרשתנו, מנהיגותו של משה נמצאת תחת מתקפה קשה מכמה כיוונים. באחד מהם, הוא מנסה לפעול בקוראו לדתן ואבירם. זוהי תגובתם:

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה. וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד..."

אולם, למחרת בבוקר קורה דבר מדהים, משה, המנהיג המותקף הולך אליהם:                           "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל."

על פסוק זה אמר ריש לקיש במסכת סנהדרין: "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת."

זאת אומרת, שלמרות שמשה הוא הצד המותקף במחלוקת, וכעסו גדול על התוקפים, הוא עושה מאמץ לא להחזיק במחלוקת. הלקח לדורות, איננו שלילת המחלוקת כשלעצמה, שהרי כשם שפרצופינו שונים כך דעותינו שונות. הרצון להתבצר בדעתי, תוך שלילה מוחלטת של רגשות ודעות הצד השני, הוא הבעייתי. כדי להימנע מכך, צריך נכונות להידבר ולחפש את נקודת האמת בצד השני. נקודה זו, יכולה להיות תובנה שלא כדאי להתעלם ממנה, או רגש שלא קיבל מספיק התייחסות והדרך לגלות אותה, היא על ידי הידברות כנה, מתוך כבוד.