חופית שלנו

פרשת וישב- "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ"

בפרשתנו שולח יעקב את יוסף לדרוש בשלום אחיו. בדרך יוסף תועה והתורה מתארת את התיאור הבא:

"וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ
הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי
מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים.  וַיֹּאמֶר הָאִישׁ,
נָסְעוּ מִזֶּה--כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה;
וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן."

מדוע לא דילגה התורה על ההתרחשות הזאת ועברה ישירות למפגש עם האחים?                       ניתן לאמר ש"הרווחנו", שני דברים מהמפגש:

 האחד הוא ההבנה שסיפור הירידה למצריים אינו רק פרי באושים של שנאת אחים, אלא חלק מהשגחה א-לוהית השותלת אנשים טובים באמצע הדרך, כדי לקדם את מהלך ההיסטוריה, בהתאם לברית בין הבתרים שנכרתה עם אברהם. בשנות הבדידות של יוסף במצרים, שיחזר יוסף בראשו את הרגע הזה, המפגש המקרי, לכאורה, הזה ואמר לעצמו שהמהלך כולו כוון ביד נעלמה שתכליתה לקדם את המציאות לטובה.     

הרווח הנוסף, הכל כך רלוונטי השנה, הוא המשפט של יוסף, שהפך לסיסמה: "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". בקריאה זו הפגינו אלפים מול שלטונות ברית המועצות בתביעה לאפשר ל"סירובניקים" לעלות ארצה, עד שבסופו של דבר נפל "מסך הברזל". במילים אלו אנו פונים בתפילה ובזעקה ומבקשים את אחיותינו ואחינו החטופים, עד לשובם, המהיר, בעזרת השם, לחיק משפחותיהם.