פרשת משפטים- הלוואה לאחר רשות או מצווה?
פרשת משפטים עוסקת בהרחבה בתחום שבין אדם לחברו ובמסגרת זו מובא הפסוק הבא: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ".
באופן פשוט התורה משיתה מגבלות על אדם שבוחר להלוות כסף, שלא לדחוק בלווה באופן מוגזם ושלא ליטול ריבית. ההגבלות הן על הערמת קשיים על הלווה, אבל עצם ההלוואה היא בחירה. אולם חז"ל פרשו את הפסוק אחרת: "אם כסף תלוה את עמי - רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן". זאת אומרת שחז"ל אומרים שגם ההלוואה עצמה אינה רשות, אלא מצווה. ובעקבותיהם כותב הרמב"ם בספר המצוות: שצונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו. ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה". הרמב"ם מסביר שההלוואה לזולת היא המעולה שבצדקות כיוון שהיא מאפשרת לו לעמוד על רגליו ולהישאר עצמאי מבלי להפוך אותו לתלותי כמקבץ נדבות.
אם כך מדוע הסתירה זאת התורה שבכתב במילה- "אם"? והותירה לחז"ל, לחשוף את העובדה שזו מצווה ולא רק רשות? נראה שבנקודת מבחן זו יש משמעות גדולה לתודעת האדם בבחירת האדם לתת לאחר. אדם יכול לאמר לעצמו: אני עמלתי בשביל הכסף שלי, למה שאתן אותו לאחר? היכולת להתגבר על התחושה הזו ולהבין שגם השפע הכלכלי מגיע אליו כברכה משמים, היא יכולת עדינה שמעלתה בבחירה של האדם המודגשת בניסוח "אם כסף תלווה", ותבוא לידי ביטוי פחות אם תיתפס כעוד מצווה.
