פרשת פנחס- מוסר מלחמה ושלום
בספר בראשית מסופר על כך, ששכם בן חמור חוטף את דינה בת יעקב, מתעלל בה ואח"כ מבקש לשאתה לאשה. שמעון ולוי, אחי דינה, מערימים על אנשי שכם, גורמים להם למול ובהיותם כואבים הורגים את כל הגברים בעיר ומחלצים את אחותם. יחס התורה למעשה זה אמביוולנטי:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ ... וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ"?! ובהמשך- "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב".
יעקב חושש מהשלכות מבצע החילוץ ומתגובת העמים מסביב, האחים מגיבים תגובה מתחום האחווה והמוסר ובפועל לא מגיעה תגובה מהעמים מסביב. לקראת סיום ספר בראשית מוסיף יעקב גם ביקורת מוסרית על מעשי שמעון ולוי: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה". הוא מתייחס למעשיהם כקנאות פסולה.
בסוף הפרשה הקודמת(בלק), אנחנו פוגשים שוב את נציגי שני שבטים אלו והפעם משני צדי המתרס: זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, מזלזל בתורה ומפגין נגד משה, בהביאו נסיכה מדיינית אל מחנה ישראל כדי לחטוא עמה. מהעבר השני קם פנחס, מנהיג הדור הבא של שבט לוי, פוגע בשניהם ובכך עוצר את המגפה. פרשתנו מדגישה, שדווקא הסיכול הממוקד שמבצע פנחס, מביא בכנפיו את השלום: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם ... לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".
פעולות נגד אויב יכולות לנבוע ממניע יצרי ואכזרי, או ממניע ערכי ומוסרי. כשהן נובעות ממניע מוסרי הן יכולות להוביל לשלום.
