פרשת בלק נאמנות פורמאלית או אהבת חסד
בלק מלך מואב שוכר את שרותיו של בלעם כדי לקלל את בני ישראל. אדם שמתעסק בלקלל עמים לא נשמע צדיק במיוחד, אבל מתגובת בלעם נשמע שהוא צדיק הנצמד לדבר ה'. כך הוא עונה לשליחי בלעם בפעם השנייה: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". במבט מעמיק יותר נראה שבלעם אומנם מודע לכך שה' הוא מקור הכוחות בעולם, אבל הוא לא מנסה לעשות את רצונו אל להשתמש בו בזהירות. ה' אומר לו שלא ניתן לקלל את ישראל אבל הוא מנסה למצוא פרצה בחוק. הוא מתייחס לדבר ה' באופן פורמאלי, משפטי כדי לנצל את כוחו, אבל מתעלם ממה שברור שה' רוצה. כתגובה לכך מביא הנביא מיכה בהפטרת השבוע את האלטרנטיבה לבלעם: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". אין די בלהביע נאמנות פורמאלית לה' יש לעשות צדק ולא להיות נבל ברשות התורה. יש לאהוב את החסד ולשאוף אליו, וזאת מתוך הצניעות שמבקשת להתחקות אחר המוסר העולה מרצון ה' ולא להשתמש בו בהיפוך רצונו.
