פרשת בלק- לדפוק את הראש בקיר
פרשתנו מתארת תהליך מתעתע. בלק , מלך מואב, שוכר את שירותי בלעם, לקלל את עם ישראל. הוא שואל את פי ה', וה' מודיע לו שאין אפשרות לקלל את העם כי הוא עם מבורך. בלק שולח שליחים שנית ובלעם שואל את ה' שוב והפעם מקבל תשובה שיוכל ללכת, אך תוכן דבריו יקבע על פי ה'. אומנם, רגע אחרי שהוא יוצא לדרך כתוב שה' כועס על שהוא הולך. הוא שולח מלאך שנעמד בדרכו כדי למונעו מללכת שלוש פעמים, אך בסופו של דבר מאפשר לו ללכת, תוך תזכורת שהוא יאמר, רק את מה שה' יאפשר לו לאמר. לבסוף הוא מגיע אל בלק ומנסה לקלל את העם, אך ברכות יוצאות מפיו. מה פשר התנודתיות הזאת? הלא ברור שה' לא מעוניין בקללה ושבלעם להוט לקלל?
נראה שהסיפור מלמד אותנו משהו על עצמנו. חז"ל אומרים על כך: "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו" האדם לא תמיד שולט בתוצאה, אבל הוא בוחר את הדרך. ה' שולח רמזים ומסרים, אבל האדם לא תמיד בטוח, מה המסר? האם הקשיים בדרך הם אתגרים שצריך להראות נחישות ולהתגבר עליהם? או שהם מעידים על כך שהוא מטפס על העץ הלא נכון? לו היינו יודעים לענות על השאלה, היו חיינו פשוטים יותר. ייתכן שניתן ללמוד מהישנות ההתנגדות שלוש פעמים, שיש שלב שבו צריך לעשות הערכה מחדש. את "האתון המדברת" ניתן לראות כלימוד על כך שהאדם עצמו לפעמים כל כך מקובע שאין לו אפשרות לקרוא את המציאות. בלשון חז"ל: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", ודווקא מישהו מהצד, בפרשתנו אפילו אתון, יכול לראות דברים, שאתה לא רואה.
