פרשת ויצא
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ...". חז"ל שמעו במילים האלה לשון של תפילה והבינו שהיציאה לגלות של יעקב מלווה על ידי תפילת ערבית:
"אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר... יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר... יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר..." כל אחד מהאבות תיקן תפילה בזמן ובצורת התפילה שאופיינית לו. אברהם, אבינו הראשון, פורץ דרך מהחושך האלילי שהעולם נתון בו אל אור האמונה, מתאים מאוד להשכמת השחרית ולעמידה כנגד כל העולם. יצחק אבינו, הדור השני, אחראי על ייצוב המערכת, מתפלל מנחה כשהאור כבר "משומש", לקראת שקיעה ומבטא את הרצון להמשיך את האמונה הלאה גם כשהיא כבר לא חידוש . השיחה בשדה מייצרת תחושה של התיידדות של מי שכבר גדל בבית עברי. יעקב אבינו, הוא האב שמסתבך. הוא נרדף על ידי עשו ונופל לרשתו של לבן. רגע לפני היציאה הוא מתפלל ערבית, תפילה שמבטאת אמונה שהשם איתך גם כשאתה לא רואה זאת, כשהכל מסביב חשוך, התפילה והאמונה מייצרים תקווה שמאפשרת להמשיך ולא ליפול לייאוש. תפילה זו, אינה תחליף לעבודה קשה וחריצות, אלא להיפך, מעודדת לפעולה מתוך ידיעה שכל משבר יביא ללידה של קומה חדשה. הלשון של "פגיעה" מעוררת תחושות של התמודדות לא קלה, ובכל זאת מופנית לתפילה ולא לבעיטה.
הגיוון בזמנים ובאופני התפילה מזמין גם אותנו לגוון את תפילתנו ולדבר עם ה' באופנים שונים בשלבים שונים ביום ובחיים.
